(ראה ידיעון מס' 16)
אהרון אבדי נולד ב-19.4.1918 בבודפשט. בגיל 4 הוא ראה את אביו מוכה ברחוב. כשהיה רק בן 6 הוכה אף הוא עצמו בפעם הראשונה. בהמשך הודר וקולל עקב היותו יהודי. כשהיה בן 15, פיטרו את אביו מהעבודה בשל חוקים נגד יהודים כשקבעו שלא צריכים לקבל יהודים לעבודה. 3 שנים מאוחר יותר השיג עבור אהרון מורה לאומנות, מקום ללימודים ברומא… אבל זמן קצר לאחר מכן הוא גורש וחזר לבודפשט. אמו נפטרה מסרטן.
ב-17 אוקטובר 1940 גויס לצבא ההונגרי. בצבא ההונגרי מתו כ-42 אלף יהודים. אהרון לקח חלק ביחידה יהודית שהיו במחנות עבודה. הם בנו כבישים, כרתו עצים. הוא נאלץ לגרור עגלות שנועדו להיגרר ע"י סוסים. הם לא קיבלו כמעט מזון. הם גם נאלצו להניח מוקשים בעודם מוכים בשוט וגם יורים בהם. היחידה התכווצה והחבר הכי טוב שלו נורה מכיון שלא הסכים לוותר על כפפות. כאשר בסוף 1944 הרוסים צעדו פנימה, ברחה היחידה היהודית… ולאחר צעידה של 60 ק"מ הובאו כולם לתוך בית כנסת בלמברג. השומרים השתמשו בארון הקודש כשוקת לשתית הסוסים. היחידה המשיכה, והם נשלחו לחור שוחות עבור הטנקים. תוך כדי כך מצאו קבר אחים יהודים עם כ-7000 גופות. ספרו להם כי התושבים היהודים של העיר הסמוכה הובאו בלילה אחד ע"י חיילים ונורו. ב-1944 מת אביו של אהרון במצעד המוות על הגבול האוסטרו-הונגרי.
פעם אחת כשאהרון ועוד 25 אלף יהודים אחרים עסקו בחיזוק קו החזית, הפציצו הרוסים את הקו. אהרון הצליח לברוח… הוא רצה למסור את עצמו לרוסים כדי להשתחרר, אולם הוא ברח לכיוון הלא נכון… כאשר הבחין בכך כבר היה מאוחר מידי. ב-19.9.1944 מצאו אותו 3 חיילים גרמנים. הם היכו אותו עד שנפל חסר אונים. הם העלו אותו לרכבת שנסעה למחנה עבודה.
לאחר כמה חודשים שחררו הרוסים את המחנה. אהרון ראה בכך סיכוי לברוח ונכנס לכפר אחד על מנת לנוח. אבל אישה אחת ראתה אותו והזעיקה את הנאצים… לבסוף הובא ברכבת אחת לברגן בלזן.
הם לקחו את בגדיו וגילחו את שערותיו ואז הועבר לצריף 14. האסירים ישנו בזוגות על דרגשים ברוחב 60 ס"מ בזוגות. אף אחד לא ידע למה הם הובאו לכאן. כל יום מתו לפחות 3 אסירים בצריף 14. ככר לחם אחת היתה צריכה להספיק לשבוע שלם ל-10 אנשים. חוץ מזה קיבלו כל יום מרק דלוח.
אהרון חלה בשל תת תזונה והתמוטטות. הוא ישן יחד עם גונדה על אותו דרגש. גונדה היה מלא בכינים ויום אחד מת בשנתו. אהרון לא הודיע על כך בתחילה, כי כך זכה למרק של גונדה. הם לא קיבלו במשך 10 ימים לחם… וראו מטוסים אמריקאים טסים מעל המחנה. אז נלקחו ברכבת במשך 3 ימים לאיזה גשר ששם רצו להיפטר מהם. אבל הרכבת עצרה בפתאומיות… כולם נאבקו כדי לפתוח את הדלתות, כי שמעו רעשים של טנקים. אלה היו טנקים אמריקאים ששחררו אותם. אהרון הובא לבית חולים בין בראונשווג למגדבורג, הוא שקל 35 ק"ג .
לאחר כמה חודשים קיבל פס אמריקאי כדי שיוכל לחזור לבודפשט. בבודפשט עבד כעיתונאי בעיתון קומוניסטי ששנא, אך לא היתה לו ברירה. ב-1948 נולדה בתו אביבה ולאחר שנתיים נסע עם משפחתו לישראל.
בישראל, נשאר עיתונאי ואומן עד 3.5.1979 כשנפטר ברמת גן. יצירות האומנות שלו שצויירו בבית החולים האמריקאי הוצגו ב-2009 במוזיאון השואה בוושינגטון.
הסיפור שלא נגמר….
הסיפור מתחיל דווקא מכמעט סיום מלחמת העולם… הצבא
האמריקאי כבר שלט כמעט על כל אירופה… הגרמנים הרגישו
שהטבעת סוגרת עליהם… בנות הברית כבר היו קרובים למחנה
ההשמדה ברגן בלזן ששוחרר בידי הצבא הבריטי… הגרמנים ניסו
לבצע אקט השמדה אחרון. הם העמיסו כ-2500 יהודים ששרדו את
המחנה, רובם חולי טיפוס, מורעבים ותשושים, על רכבת שהחלה
לדהור על הפסים לכיוון בלתי ידוע… במטרה להפיל את הרכבת
למדרון על כל נוסעיה. בשלב מסוים של הנסיעה נתקלו ביחידת שריון
של הצבא האמריקאי, הגרמנים נטשו את הרכבת וברחו לכל עבר…
הרכבת עמדה על הפסים סגורה, ליד העיירה הגרמנית מגדרבורג.
לאחר שעות, העזו היהודים לפתוח את דלתות הקרונות ופגשו את
החיילים האמריקאים שניסו לתת להם מים, מזון, טיפול רפואי
ומזור… חלק מהניצולים הועברו לבית חולים אמריקאי שהוקם
בהילרסלבן. בין הניצולים היה גם אבי שאושפז בית החולים עם
מחלת הטיפוס… בזמן אישפוזו אייר עשרות רבות של איורים מסוגים
שונים… האיורים נלקחו על ידי הפרמדיקים שעבדו שם חזרה לביתם
בארהב… חלפו עשרות שנים עד שבני משפחתם גילו את האוצר
החבוי בביתם. חלק מהאיורים נתרמו למוזיאון השואה בוושינגטון
וחלק מהאיורים נשמר אצלם עד שהתגלו… על ידי בני משפחותיהם.
אבי ניצל כאמור, חזר לבודפשט, הכיר את אמי, הם נישאו ועלו ארצה
ב-1950. חלק מהאיורים שוחזר על ידי אבי מזיכרון ונכללו בספרו
שיצא לאור ב-1952 בישראל. אבי נפטר ב-1979.
חלפו השנים, האינטרנט השתלט על חיינו ודרכו החלו להגיע אלינו
האיורים של אבא שהתגלו בארהב…
בתי שנולדה ב-1971 הספיקה להכיר את סבה… לפני כעשר שנים
החלה לעסוק בעץ המשפחתי שלנו דרך אתר My Heritage
היא בנתה עץ משפחתי ענף ביותר כולל בני משפחה בארץ ובחול…
הכולל בני משפחה רחוקים ביותר שאפילו לא ידעתי על קיומם.
לפני מספר חודשים, קיבלה הודעה משתי בנות דודות רחוקות מאד,
קרובות משפחה רחוקות של אבי מצד אמו שנפטרה כבר ב-1940. הן
מצאו אותה דרך My Heritage .
הן החלו להתכתב ולספר על הקרבה שלהן למשפחתנו. אחת
משתיהן עשה עליה וגרה בירושלים, היא גם חזרה בתשובה בשלב
מוקדם של חייה בארהב…
פשוט לא להאמין ומדהים איך אחרי יותר מ-75 שנה לפתע מתגלים
בני משפחה רחוקים מ-2 צידי כדור הארץ… הם לא ידעו על הקרבה
שלהם לאבי, אלא באיחור של עשרות רבות של שנים… הן נכדות של
אח של סבתי שנפטרה שנים רבות לפני שנולדתי בכלל… גם אבי
לא ידע על קיומן עוד כשהיה חי…
בביקורה האחרון בארץ שלחה לי פוסטר שהכינה מאיור של אבי
בבית החולים בזמן החלמתו. (הפוסטר הנראה בכתבה, של החייל והנערה מעל גופת החייל הנאצי)