איש תם וישר, אוהב אדמה ואדם.
אליהו נקרא בפי חבריו "חטר" או "ג'נג'י". נולד וגדל בת"א, בן לחלוץ בגדודי העבודה של טרומפלדור. היה חניך הכשרת המחנות העולים וחבר בפלמ"ח, לימים חייל בצה"ל שלחם במלחמות ישראל. בנערותו למד חקלאות וחלם להפריח את שממת הארץ.
לאחר חתונתו לאסתר, בשנת 1954, עבר הזוג לניר בנים, שם נולדו לזוג שלושה ילדים. עבודת האדמה הייתה אהבתו העמוקה ומשאת נפשו. אך החיים במושב הערימו קשיים שהמשפחה התקשתה לשאת. עם הקמת הכור הגרעיני בדימונה, הוא ויתר על חלום החקלאות, עבר עם משפחתו לבאר שבע ולמד להיות הנדסאי כימיה. בבאר שבע נולדו לזוג שלושה ילדים נוספים. עבד בקמ"ג עד לפרישתו בשנת 1994.
במהלך חייו השקיע מרצו בבניית בית במו ידיו, בנגרות, גננות, עבודה בהתנדבות במרכז לחקר חקלאות במדבר. הוא עבד בזכוכית, צייר והיה בעל "ידי זהב". אהב לטייל בארץ ובעולם.
חטר משך ידו בעט וכל חייו כתב בסתר שירים. עם פרישתו החל לאגוד אותם בספרים. פרסם ארבעה ספרי שירה. לאחרונה אף נתן ידו בכתיבת פרוזה, אגד אסופת סיפורים קצרים וסיפור פרי עטו אף הופיע באסופת סיפורים "תמונות באר שבעיות" שערכה הספריה העירונית. חטר היה צעיר ברוחו – כתב בבלוג שנקרא "הבלוג של אליהו", ניהל חשבון פייסבוק ונהנה ללמוד חידושים טכנולוגיים לרווחתו ושימושו.
לצד כל אלה הוא טיפח את גינתו, למד את רזי גידול הבונסאי ואף היה שותף בקבוצת מגדלי בונסאי. בגינתו עציצים בני למעלה מ 30 שנה והיא מרשימה בייחודה. לאחר פטירתו, הפכה קבוצה זו תמונות מגינתו לתמונת הנושא של הקבוצה.
היה איש תם וישר, ציוני ברמ"ח אבריו וחקלאי בשס"ה גידיו. נקטף באחת עם אשתו בתאונת דרכים. אשתו – אסתר – היתה מורה יועצת ועו"ס בכלא באר שבע. סיימה דוקטורט בפילוסופיה בגיל 70. הניח אחריו 6 ילדים, 20 נכדים ו2 נינים. תהא נשמתו עדן.
שיר שכתב כ 10 שנים לפני מותו :
הסוף
הירא את הסוף
כל חייו הם בפחד.
החושש מן הקץ
לא ידע רגע נחת.
ואני הן ידעתי
ראשיתה של הדרך
ואנה תלך.
את נפתולי נתיבי
ואת אורך השביל,
ותפילה בליבי,
לא כנר הדועך
יחשך יומי.
לו אהי כעץ שביער
ארצה מוטח באחת
רשמה בתו : בתי זידנברג