לזכרו
כתב: אפרים זיו
בשלהי שנת שישים וחמש עבדתי במספנות ישראל שבמפרץ חיפה, מקום עבודה "לא הכי סימפטי", וחברי היקר יעקב אלנהורן, שכבר עבד בקמ"ג הציע לי לנטוש את המספנות ולהציע עצמי לקמ"ג, וכך עשיתי, ואכן תוך זמן קצר קבלתי זימון לראיון בקריה בתל אביב.
התקבלתי בסבר פנים יפות, לראשונה על ידי אליעזר וולפרמן (אביו של אילן רמון), ובפגישה השניה ע"י ארמין דותן, ובסופו של דבר התקבלתי לעבודה ביחידה של דותן.
מיותר לציין שהמעבר מהמספנות לקמ"ג דמה למעבר מגהינום לגן עדן, ובמיוחד כשהמנהל איש עם נימוסים אירופאיים, מבטא רומני קלאסי ו"יקה" בכל מה שקשור בעבודה.
הייתי המאושר באדם….. עד…. שהחל המיתון הגדול הראשון בשלהי שנת 1966 . מיתון שלא פסח גם על קמ"ג, והמשמעות שלו הייתה פיטורי כל העובדים שאינם במעמד קבוע, ומניינם היה כ- 300 איש ואשה.
כמובן שהייתי ביניהם.
מר דותן עיכב את מסירת מכתב הפיטורין כי הדבר הקשה עליו אך בסופו של דבר קרא לי לחדרו, וביד רועדת ודמעה בעינו מסר לי אותו.
"קשה לי לראות עובד שאך גייסתי – מפוטר" אמר בעצב, ואני לא אתן לזה לקרות.
הוא בקש לנחם אותי באומרו שלא אראה בהליך סוף דבר, ויעץ לי לשהות בביתי ימים אחדים בתקווה לתפנית.
חשוב לציין שלעובד מפוטר באותה עת היה קשה למצוא עבודה חלופית, כי האבטלה הייתה בשיאה.
האיש היקר הזה עשה מאמצים רבים כדי לבטל את רוע הגזירה, ואכן, כעבור ימים אחדים נקראתי לשוב לקמ"ג.
הוא ספר לי שניהל שיחות עם ההנהלה ועם אנשים ביחידות שונות כדי לאפשר החזרתי לעבודה בכל יחידה שהיא, ואם זה יצלח הרי שבעתיד אשוב ליחידה שלו.
לאושרי ולאושרו המאמצים שלו צלחו.
כעבור כשנה קבלתי את הקביעות המיוחלת, וזכיתי לעבוד 39 שנים באושר ובסיפוק רב עד לפרישתי,והכל בזכות מאמציו של האיש היקר הזה.
כמובן שהזמנתי אותו למסיבת הפרישה והזכרתי בדברי את תרומתו.
יהי זכרו ברוך.